הרומן שלי עם הפנינים החל עוד בהיותי בת שבע שנים, בתחילת שנת הלימודים כשאמי ואני עמדנו בתור לתשלום עבור מחברות וספרים.  פתאום, ראיתי אותן – מעגל פנינים לבנות ובוהקות בקופסה ורודה. הברק שלהן נראה כמו כדור בדולח שהזכיר לי את עולמם של נסיכים ונסיכות בספרי האגדות.

 

לא הייתה ילדה שמחה ממני, כאשר כשאמי נענתה להפצרותיי, וקנתה לי את המחרוזת. אהבתי את הפנינים שלי. הן גרמו לי להרגיש מגונדרת ובוגרת.

אז עוד לא ידעתי על פנינים מתורבתות, וחשבתי שכל הפנינים עגולות. ידעתי שהן נדירות, כי ראיתי אותן רק על נסיכים ונסיכות, וכך נסחפתי לעולם של אגדות שבו מעטרות הפנינים רק את העשירים והמפורסמים, גברים ונשים כאחד.

עם השנים הפכו הפנינים למרכיב בסיסיים בארון הבגדים שלי.  הן נראו כל כך אלגנטיות וזוהרות עטויות סביב הצוואר שלי.  הן נסכו בי ביטחון עצמי והרגיעו אותי.  שמתי לב שכאשר אני עונדת פנינים, אני יותר שלווה ונינוחה.

הרגשתי שאנשים פשוט יותר פתוחים ומוקירים  כשאני עדויה בהן.  סמל אוניברסלי לטוהר ותמימות, מאפיינים שתמיד היו סממן להגברת האמון בבני אדם.   התופעה החברתית סקרנה אותי, והתחלתי להתעניין במקורן ובתכונותיהן.